?

Log in

No account? Create an account

aveterra

Previous Entry Поделиться Next Entry
12:45 pm: אברהם יוסף הטבח והטיוח 7.

אברהם יוסף   הטבח והטיוח

על רצח ד"ר ברוך גולדשטיין                                                                

ניר עמדה מס' 3

 

הטבח והטיוח

 

על רצח ד"ר ברוך גולדשטיין

 

וַיְקַו לַמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׁפָּח

(ישעיהו ה 7)

אין אני בא בטרוניה על המתפללים המוסלמים: הם עשו מה שנראה להם טבעי לעשות כשנופל בידיהם יהודי, ישראלי, מתנחל וחייל (ד"ר ברוך גולדשטיין היה הכל ביחד), ועוד כזה שלדעתם ביצע זה עתה פשע חמור נגדם. אבל אני קובל על אמות המידה הכפולות הנהוגות כלפי ציבורים שונים, ועל הצביעות השלטת. אין אני צריך לשאול שאלה היפותטית, מה היה קורה אילו יהודים עשו דבר שכזה למחבל ערבי שנתפש, או לגופתו, כי הכל יודעים מה קרה ליהודי בשם שקולניק, שירה למוות במחבל, לאחר שזה נתפש: מיד היתה הלשנה, והיא פורסמה לאלתר באמצעי התקשורת, והאיש מרצה כעת מאסר עולם.

הוועדה אכן מודעת להרגשתם המוצדקת של המתישבים יהודים, שדמם הפקר: דבריהם של מתישבים אלה מובאים בהרחבה בעמ' 157/8 ובעמ' 194 עד 197. כמו-כן, היא מודעת לקושי באכיפת החוק במגזר הערבי (עמ' 197, סעיף ז); אך אין היא מציעה שום פתרון למצוקה האמורה, ותחת זאת היא דורשת, בציניות, לאכוף את החוק על היהודים במלוא חומרתו, ללא התחשבות בכך שהערבים מפרים אותו תחילה: "יש לאכוף את החוק באופן נמרץ, בהחלטיות ובשוויון, נגד כל מי שמפר אותו ואין האחד יכול להתלות בכך שנעברה עבירה אחרת, שמבצעה לא נתפס, או לא הובא לדין. אין עיקרון לפיו חוקרים ועונשים את מבצעי העבירה רק על פי סדר ביצוע העבירות." (עמ' 244/5). שמעת, ברוך? על היהודים ניתן לאכוף את החוק; אמנם גם על הערבים צריך, אבל קשה. חוק אחד לכולם, אבל אוכפים אותו על צד אחד בלבד.

בדו"ח של פקד סגל ברוך, עמ' 308, סעיף ח, נאמר ש"סמוך לגופה פזורים מוטות מתכת בעלי בסיס מרובע כשהם מוכתמים בדם, מטפי כיבוי אש ושברים של מקל הליכה". אין הכוונה, שמישהו המצויד במקל הליכה, מן הסתם זקן או נכה, הצליח לגבור על מי שירה אש קטלנית מנשק אוטומטי! גם מוטות המתכת ומטפי הכיבוי לא היו מספיקים לכך. ואכן, מספקת לנו הוועדה, בעמ' 47/8, תאור לכידתו ורציחתו של ד"ר ברוך גולדשטיין לדבריה:

"לפי הראיות שנאספו, בזמן שגולדשטיין ביקש להחליף מחסנית התנפל עליו אחד המתפללים המוסלמים, שהודעתו מצויה בידינו, לפת אותו מאחור, וחטף מידיו את הנשק שהיה לוהט מחום. קרוב משפחה של מי שהשתלט על גולדשטיין, שעמד לידו, וחשש מפני הסתבכות, נטל את הנשק והשליכו ארצה. בשלב זה כאשר גולדשטיין נותר כבר ללא גלילון התנפלו עליו כמה מן המתפללים, חבטו בו, והרגוהו במטף כיבוי ובעמודי ברזל המשמשים לתמיכה במבדלות והנמצאים במקום דרך קבע.".

הבאתי את הקטע במלואו. לאורך כל הדו"ח משתדלת הוועדה הרבה לערער את אמינותם של העדים הערבים, ובין היתר טוענת בצדק שאנשים אלה היו בהלם, עקב הארוע הטראומטי שעברו. והנה, ישנו אדם שלא היה בהלם, ולדברי הוועדה גילה קור רוח, תושיה, אומץ, יכולת הכרעה וכושר גופני טוב (מדובר בהשתלטות על אדם שהיה בריון בממדי גופו, וכפי שנטען ירה באותה עת אש קטלנית מנשק אוטומטי). מן הראוי היה לבקש מן הלוכד, בעל התכונות הטרומיות שצוינו לעיל, כמה הבהרות בשאלות שנותרו פתוחות עקב אמינותם הנמוכה של העדים, כמו למשל שאלת קיומם של יורים נוספים, דרך כניסתו של ד"ר ברוך גולדשטיין (אם בכלל) לאולם בו בוצע הפשע, ועוד. שאלות אלה אינן נשאלות כלל.

אם אנחנו מדייקים בלשון הדו"ח, נוכל להווכח שהלוכד כלל לא הופיע בפני הוועדה: "שהודעתו מצויה בידינו", היינו הלוכד מסר הודעה לגורם עלום שם, שהעביר אותה לידי הוועדה, אשר לא דרשה כל הסבר לכך. בעדויות הרבות של ערבים שהעידו בפני הוועדה, אין שום רמז להכרות כלשהי עם הלוכד, אף לא מצד שומרי הוואקף, שהיו אמורים להכיר את המתפללים במקום. עוד, איש מיסתורי זה, שביצע לדבריו מעשה גבורה, היה אמור להחשב לגיבור בעיני בני עמו, וביתר שאת בעיני אמצעי התקשורת, עולמיים ובעיקר ישראליים; אלא שלא שמענו עליו דבר. חסיון זה ידוע לנו היטב, והוא מוענק לאנשי השרותים החשאיים.

נציין עוד את העובדה המעניינת, שהלוכד פעל, אם נאמין לדבריו, על פי הנוהל שמחייב את כוחותינו בטיפול במתנחלים יורים: בא מאחור, מחכה שתִגָמר מחסנית, ואז מוציא את הנשק מידי היורה (דיון על כך בפרק "הוראות הפתיחה באש", עמ' 201 עד 211).

כעת נוכל לשאול שאלות נוספות. האיש תואר כמתפלל מוסלמי; אך באותה עת, המתפללים המוסלמים נמצאו באולם, שנשטף באש אוטומטית קטלנית, שבאה מאחוריהם; וגם אם הלוכד היה ג'יימס בונד עצמו, נוכל להניח שלא היה עשוי פלדה. כיצד, באותן 90 השניות הגורליות, הצליח הלוכד להגיע אל מאחורי היורה, שהיה (ראה תרשים בעמ' 259) עם הגב אל הקיר, בו נמצאות שלוש הכניסות?!

ושמא הגיח הלוכד מאחת הכניסות האלה, לא מן הכניסה הראשית (כי שם היו חיילים), ולא מאולם אברהם (כי שם היו מתפללים יהודים), אלא מאולם היוספיה, הריק כביכול על פי הוראת הוואקף, ושהתפנה עקב כך לפעילות חשודה?

העובדה, שפקד סגל ברוך אינו מציין, בדו"ח שלו (עמ' 307 עד 309) פגיעות ברצפה, ו/או במחצלות המכסות אותה, מלמדת אותנו שני דברים, האחד לגבי הקליעים והשני לגבי הרסיסים. לגבי הקליעים: העובדה שצוינו פגיעות בקירות ובמצבות, אך לא ברצפה (עמ' 308, סעיף ד) מצביעה על כך, שמסלול הקליעים שפגעו במתפללים לא היה אלכסוני, מלמעלה למטה, מן הגובה של ד"ר ברוך גולדשטיין (1.92 מ'), אם בכלל, כלפי המתפללים המוסלמים שכרעו, אלא אופקי. ולגבי הרסיסים שנאספו מן הרצפה (עמ' 309, סעיף יא), העובדה שרסיסים אלה, שנפלטו מגופם של הנפגעים, לא השאירו סימנים במחצלות, מצביעה על כך, שעוצמת פגיעת הרסיסים היתה נמוכה, ואין אפשרות להסביר את מספר הנפגעים הרב באמצעות "אגדת הקליעים המתפצלים".

נותרו כעת שתי אפשרויות.

בשתיהן, ד"ר ברוך גולדשטיין זומן כביכול למילואים, בלילה, והוא מיהר להתיצב במקום שנקבע. הוא שוחח עם חיילים, ועם מתפללים יהודים; הם העידו שהאיש היה רגוע, וסבור שנמצא במילואים. לאחר מכן, הוא נכנס לאולם היוספיה.

מכאן נפרדות הדרכים. על פי אפשרות אחת, נרצח[1] האיש לאלתר, ולאולם התפילה של המוסלמים נכנס כפיל, שירה במתפללים; נורתה אש גם מפתח אולם היוספיה. לאחר מכן, הוחלף בזריזות היורה עם הגופה, בה התעללו המוסלמים.

האפשרות השניה היא כלהלן: ד"ר ברוך גולדשטיין קיבל פקודה בלתי חוקית, לירות באזרחים; והוא ביצע פקודה זאת. בהיותו יורה בלתי מיומן, רבים מן הקליעים שלו פגעו בקירות (כאשר חלק מן הפגיעות טושטש לאחר מכן, באמצעות ה"תיקונים" שראה פקד סגל ברוך בביקורו השני במקום, עמ' 308, סעיף ד) ובציוד כיבוי האש (עמ' 36 אפשרות שלא נבדקה, והראיות לכך נעלמו עמ' 42/3); אש לא יעילה זאת גובתה באש יעילה מפתח אולם היוספיה. לאחר מכן, הגיח מפתח אולם היוספיה הלוכד, וייתכן מאד שהכרות מוקדמת עם ד"ר ברוך גולדשטיין איפשרה לו להתקרב אליו, ללא חשש. הלוכד, ביחד עם "קרוב משפחה" (לוחמת), הוציא את הנשק מידיו של ד"ר ברוך גולדשטיין, רצח אותו, והפקיר את הגופה לזעם ההמון.

 

***

 

יבואו ויאמרו לי, מי אתה, שתקבע בניגוד לדעתה של הוועדה הנכבדה, שכל חבריה נכבדים ביותר, ומבין כולם נכבדים במיוחד שני השופטים?! האם אנשים אלה יתנו ידם לטיוח מעשה שכזה?!

מבלי לחוות בינתיים דעה בענין רגיש זה, אוכל להשיב שאכן, וועדה זאת עשויה לומר דברים שאינם אמת, כאשר היא ניזונה ממקורות פגומים, אותם היא מקבלת ללא כל ביקורת. אתן דוגמה שאינה קשורה כלל לארוע, אך הובאה בכל זאת בדו"ח, מאחר שמדובר בסידורים שהונהגו באתר, כאשר חגי היהודים והמוסלמים חופפים. בעמ' 110, סעיף 4, מתוארים הסידורים הנהוגים כאשר "עיד אלפיטר" או "עיד אלאדחא" חלים ביום הכיפורים; וזאת אמירה תמוהה.

לא מדובר במחקר בדבר לוחות השנה של היהודים והמוסלמים, אלא בהוראות שהוצאו על ידי פקידים. אך חברי הוועדה הנכבדים, שאין עוררין על רמתם הגבוהה, ארבעה יהודים ומוסלמי אחד, לא שמו לב שעל פי מה שנאמר בדו"ח עצמו (השנה המוסלמית היא שנת ירח עמ' 116 ו"עיד אלפיטר" חל בסוף חודש הרמאדן עמ' 115), יחול עיד אלפיטר לעולם בראש חודש של היהודים; ולעולם לא ביום כיפור. רק עיד אלאדחא, שחל 70 יום אחרי עיד אלפיטר (עמ' 116) יכול לחול ביום כיפור, אם חל עיד אלפיטר בראש חודש אב. הוועדה קיבלה את החומר הבלתי מהימן, וחזרה עליו באופן מכני, מבלי להביע דעתה, שעל פי רמתם הגבוהה של חבריה היתה צריכה להֵאמר. אבל זהו קוריוז.

השופט אגרנט, שעמד בראש הוועדה שחקרה את מחדל מלחמת יום הכיפורים, התראיין זמן קצר לפני מותו, וחשף את השיקול שהנחה אותו כשהטיל את כל האחראיות על הדרג הצבאי, וניקה את הדרג המדיני: הוא לא רצה להשאיר את המדינה ללא הנהגה, באותה שעה קשה.

לא אלה היו שיקולי ועדת קאהן, שחקרה את ארועי סברה ושתילה: היא הטילה אחראיות כבדה על הדרג המדיני אז, ופגעה קשות בקריירה הפוליטית של אריאל שרון. אין לתמוה: ההנהגה בזמן מלחמה לבנון לא היתה לגיטימית, היא לא היתה "משלנו". הממצאים, שבאמצעותם היה יכול אריאל שרון להתגונן מפני ההאשמות, נותרו חסויים; ובניגוד לזה, הממצאים, שהצביעו על אחראיות גורמים בכירים בפרשה המזוויעה של רצח רבין, נותרו אף הם… חסויים, כך שאותם גורמים נהנים מן ההפקר.

בעמ' 160 של הדו"ח מובא קטע מעניין, שאינו קשור כלל לטבח, אך מצביע על המניעים של קובעי המדיניות בישראל: "שיתף אותנו תא'ל שיף 'בחוויה טראומטית', כדבריו, שעבר בבית משפט צבאי, בשנות השבעים המוקדמות, בעת שהוגש כתב אישום נגד ישראלי. לדבריו: 'זה היה ניסיון להפוך את זה למשפט פוליטי עם ניסיון להזמין את שר הביטחון לעדות עם הצהרות פוליטיות עם התמקדות של התקשורת בנושא הפוליטי,", ודבר כזה אינו אפשרי עוד בימינו. הפתרון שנמצא, אחרי הרבה ניסוי וטעיה, היה זה של הפיכתם של היריבים הפוליטיים לפושעים פליליים, תוך פעולה מתואמת של אמצעי התקשורת, המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט.

סנונית ראשונה לשיטה זאת היתה בחשיפה התקשורתית (שמקורה במידע מודיעיני) של חשבון הדולרים של לאה רבין; באמצעות עבירה פעוטה זאת של אשתו, חובלה הקריירה הפוליטית של יצחק רבין, לשנים רבות. אבל זה היה, באמת, משחק ילדים. באותה תקופה עדיין יכלו אמצעי התקשורת לדווח על מעשי שחיתות של אנשי האוליגרכיה, והמשטרה חקרה, והפרקליטות הגישה כתבי אישום, ובתי המשפט הענישו; לא כעת. עכשיו, כל החשיפות התקשורתיות, וכל חקירות המשטרה, וכל המלצות הפרקליטות, מכוונות לכיוון אחד בלבד. אמנם, בבית המשפט העלילה יכולה לפעמים להצליח (מקרה דרעי) ולפעמים להכשל (מקרה נאמן), אבל מבחינה פוליטית הקריירה של האיש נפגעת תמיד. זאת, כאשר מן הצד השני (הנכון), כולם מלאכים.

חשיבות רבה, בהתפתחות זאת, היתה לשני המעשים המתועבים, הטבח בחברון ורצח רבין. קוים משותפים לשניהם: מאחורי שניהם עמד אותו האיש, ושניהם נחקרו בוועדות חקירה שבראשן עמד אותו השופט. בשני המקרים הוטלה אחראיות למעשה הנפשע על תמימים שהופלו בפח, ובשני המקרים שימש המעשה הנפשע חומר דלק להסתה פוליטית.

יש לדייק: בשני המקרים, הקביעה המשפטית היתה שמדובר במבצֵע בודד; ההסתה היתה של אמצעי התקשורת. מכל מקום, כל עוד הרשות השיפוטית לא חשפה את האמת, אלא שרתה את האוליגרכיה, היא מילאה תפקיד של חוליה במערכת לחיסול הדמוקרטיה, לביטול חופש הביטוי וחופש הדעות.

אחרי הטבח בחברון, הגישה הוועדה שבראשות כבוד נשיא בית המשפט העליון (כתוארו אז) שמגר המלצות, מצוינות כשלעצמן, להבטחת שלום המתפללים במסגד האיברהימי; היא לא טיפלה באיש שעמד מאחורי הטבח. והנה: ההמלצות בוצעו, בהצלחה מזהירה, אבל האיש קוּדם, ולחובתו (או לזכותו, תלוי מאיזה צד מסתכלים) נרשם עוד פשע מזעזע. על כך מונתה ועדת חקירה, בראשות כבוד הנשיא בדימוס שמגר, אשר… הגישה המלצות מצוינות בדבר ההגנה על ראש הממשלה. הפעם, האיש התפוטר, אך שום דבר לא נעשה לו, הוא ממשיך לשגשג, לתת עצות בענייני בטחון, והצהרות פוליטיות שעוזרות לאוליגרכיה השלטת.

ולגבי הוועדה שבדקה את הטבח בחברון הרי מסקנותיה כתובות כבר בהחלטת הממשלה מתאריך 25.2.94, המובאת בעמ' 106:

"ה.1) שרי הממשלה והיועץ המשפטי לממשלה העלו בישיבה הצעות לצעדים שונים לטיפול בגורמים ישראליים קיצוניים, שהם גורמים מתסיסים בשטחים.

2) הממשלה סבורה כי גורמים אלו מפִרים באורח חמור במסוכן את הסדר הציבורי, וכי יש לנקוט בכל אמצעי חוקי, כדי לבלום אותם ולרסנם.

3) גם כאשר מדובר במעשה טרור של יחיד, כפי שאירע הבוקר בחברון, אי אפשר להתעלם מן ההשפעה שנודעת לדברי הסתה שנשמעים מעת לעת בראש חוצות ומאיימים על שלום הציבור.

(…)

 

 



[1] מן הראוי לציין שבגופת ד"ר ברוך גולדשטיין, כמו גם בגופות נרצחי הטבח המוסלמים, לא בוצעה נתיחה שלאחר המוות, כך שאין כל אפשרות לקבוע את סיבת מותם.



Разработано LiveJournal.com