?

Log in

No account? Create an account

aveterra

Previous Entry Поделиться Next Entry
08:15 am: Коррупция 3 (аналитический обзор) иврит.

רשת שלאף הפלסטינית

בראש רשת שלאף הפלסטינית עמד כמובן יאסר ערפאת שותפו לעסקי הלבנת הכספים [43] של מזרח גרמניה מימי המלחמה הקרה. האיש הנמצא עמו בקשר עסקים קונקרטי הוא מוחמד רשיד, מנהל כספי ערפאת, והאיש שמימן את גדודי אל-אקצה. לא ידוע על קשר ישיר בין שלאף למרוואן ברגותי, אבל לא סביר להניח שהפוטנציאל הגלום בו נעלם מעיני שלאף. ברגותי זכה למימון מרשת העסקים הישראלית-פלסטינית [44], וחוגי קדימה העלו חדשות לבקרים את הצורך לשחררו. פרס הודיע כי אחרי שימונה לנשיא יחון את ברגותי [45], איש קדימה, השר גדעון עזרא לא הוציא זאת מכלל אפשרות [46]. במפלגת העבודה השר בנימין בן אליעזר הרחיק לכת באמירה כי אם לא ייכלל ברגותי בעסקת שליט, על ישראל לשחרר אותו ללא תנאי. [47]


האינטרסים של שלאף

1. הקזינו ביריחו: המפעל הראשון שנקשר בשמו היה הקזינו ביריחו. על פניו נראה כי מטרת הקזינו היתה להלבין כספים [48], מיקומו באֶרץ ללא שלטון, או ליתר דיוק- שלטון מאפיוזו, התאים לכך ביותר. אבל לדעתנו היו לקזינו מטרות נוספות, חוץ מן הסיבה המיידית של גריפת הון:
א. להשחית את המערכת הישראלית.
ב. ליצור תלות כלכלית של קובעי מדיניות בישראל [49] בגורמי טרור פלסטיניים על מנת שלא להפריע להם להתארגן למלחמה בישראל, [50] על פי לקחי אש"ף בלבנון.
1. ליצור מקור מימון לכוח 17 של ערפאת, חוד החנית במאבק נגד ישראל, מבלי שיופרע על ידי שירותי הביטחון של ישראל. [51]
2. לאסוף מידע מפליל על בכירים ישראליים, על מנת להשפיע על המדיניות הישראלית. [52]
3. לאתר אצל באי הקזינו חוליות חלשות שאותן ניתן לגייסם נגד ישראל. [53]
מרטין שלאף הצליח מעל המשוער: הוא יצר קשר אסטרטגי של בכירי המערכת הפוליטית הישראלית, מן העבודה ומן הליכוד, עם ראשי השחיתות הפלסטינית הקשורים בערפאת. כוח 17 יכול היה להתכונן ללא מפריע לאינתיפאדת אל-אקצה. יתר על כן, כוח 17, ששום מקור מימון ערבי מחוץ לחיזבאללה לא היה מוכן לממנו, ועם סיום המלחמה הקרה גם לא ברית המועצות או מזרח גרמניה, זכה למימון מן הקזינו, ומידע מפליל המצוי בידי שלאף והפלסטינים משפיע עד היום על המדיניות הישראלית, ובעיקר בקרב ה"ימין", והיה מן הסיבות להקמת קדימה. הבוגד טננבאום אותר על ידי כוח 17 בקזינו, ומשם הועבר המידע עליו לחיזבאללה. לימים התברר כי הנזק שגרם טננבאום היה אסטרטגי, והיה מן הסיבות לכישלונה של ישראל במלחמת לבנון. [54]
איסוף מידע מפליל נגד יריבים ותומכים כאחד היה משיטות השליטה הידועות של ערפאת. אף על פי שבסופו של דבר הקזינו נסגר בגלל האינתיפאדה, הרי שבכל זאת הוא יצר את הפרצה הגדולה אשר איפשרה את חטיפת טננבאום שגרמה נזק אסטרטגי לישראל, ואיפשרה לאש'ף (ולחיזבאללה- שהרי כוח [55]17 היה בעל ברית של חיזבאללה) לאסוף מידע מפליל נגד בכירי ישראל, ולאיים עליהם. האינטרסים של שרון בקזינו גם גרמו להיעדר הכרעה במיגור האינתיפאדה. [56] עצירת תנופת צה'ל התחילה עוד אצל ברק כראש ממשלה ושר ביטחון. רביב דרוקר ועופר שלח כותבים בספרם, "בומרנג" [57], כי חברי המטכ'ל ציפו בקוצר רוח לשמוע מראש הממשלה החדש, שרון, מסרים ברורים לגבי ניהול המלחמה באינתיפאדה אחרי שברק דרש "שיביאו לו יעדים, ובה בעת מקיים עם הפלסטינים מגעים שנראו לרבים מחברי המטכ'ל כמחבלים בניסיון לנצח במלחמה".

2. בריטיש גז: הפקת שדה הגז מול חופי עזה היא כיום האינטרס המרכזי של מרטין שלאף. את פוטנציאל ההפקה של שדה הגז הזה שמוערך ביותר מ-4 מיליארד דולר [58], גילתה חברה אמריקנית בשם SAMEDAN יחד עם איש העסקים הישראלי יוסי מימן. ארצות הברית גילתה רצון מיוחד שהחברה האמריקנית תקבל את הזיכיון, אחרי שיצרה מנגנון שהבטיח שהכסף לא יופנה לטרור. ידידת ישראל הוותיקה ג'יין קרפטריק עמדה בראש המו'מ מול ישראל מטעם סאמדאן. מרטין שלאף גילה עניין בשדה הגז אחרי שיוסי גינוסר הפנה את תשומת לבו לפוטנציאל הזה. הוא נכנס לשותפות סמויה עם בריטיש גז [59] והפעיל את יוסי גינוסר על מנת להכשיל את סאמדן ולהעביר את הזיכיון לבריטיש גז. ראש הממשלה אז היה אהוד ברק. בריטיש גז מינתה את גיסו של ברק, דורון כהן, לייצג אותה, ויוסי גינוסר הפעיל על ברק לחצים נמרצים. בסופו של דבר, בניגוד לדעת המערכת המקצועית שסברה ששדה הגז, על אף שאיננו בתחום הריבונות הישראלית הוא גם לא בתחום השטח הפלסטיני, והפלסטינים אינם יכולים לשלוט בזיכיון, וכי יש סכנה כי הכסף – אם יעבור דרך הפלסטינים - יופנה לטרור [60], ברק על דעת עצמו, וללא דיון מערכתי, איפשר לפלסטינים ליהנות מפירות הזיכיון של בריטיש גז. [61] מרטין שלאף והמערכת הישראלית פלסטינית הקשורה בו נכנסו לשותפות עם בריטיש גז באמצעות חברה פלסטינית הרשומה באתונה Consolidated Contractors International Company (CCC) , CCC. הפלסטינים עמדו על כך ששום חברה ישראלית לא תשותף בעסקה [62] . לעומת זאת, חברת CCC הבעייתית מבחינת ישראל, וחברה ממנת טרור, PCSC שותפות בעסקה. PCSC היא חלק מן המערך של PIF- Palestinian Investments Fund השותף הרשמי.

3. ערעור שלטון החוק בישראל: בראיון לידיעות אחרונות [63] קבע שלאף כי הכול בישראל "נגמר בחקירות משטרה". מאז יש לשים לב כי רשת שלאף הישראלית פועלת למען "רפורמה" שלטונית ומשפטית שעיקרה לצמצם את סמכות בית המשפט העליון מול הכנסת, ולהגביר את הפוליטיזציה של מערכת המשפט. היא גם פעילה בהחלשת המשטרה: זכורה קריאתו של ראש הממשלה שרון מול צמרת המשטרה שבאו לדרוש ממנו תגבור המשטרה, "בלי בכי ובלי נהי" שפירושה החלשת המשטרה על ידי מניעת אמצעים שהיא זקוקה להם [64]. על רקע זה גם ניתן להסביר את פשר מעורבותו של עומרי שרון במינויו של קראדי למפכ'ל- תוך דילוג על צמרת המשטרה הבכירה והמנוסה. אחר כך גם פורסמו החשדות מסמרי השער כי מינויו של קראדי קשור באופן כזה או אחר לקשרים של עומרי שרון עם משפחת הפשע פריניאן. כך או אחרת—זה היה מהלך שעלה בקנה אחד עם מדיניות של החלשת שלטון החוק בישראל – משטרה ומערכת המשפט, וקידום העולם התחתון, שהיו מן המטרות הסמויות של קדימה.
אומנם, חוגים רבים בישראל מראים חוסר נחת אובייקטיבי מן ה"משפטיזציה" המוגברת של החיים הפוליטיים בישראל, וממעורבותו של בית המשפט העליון בתחומים (שנראים) לא לו - בבחינת "הכול שפיט", אבל העיסוק המוגבר של חוגי שלאף, ובעיקר אחרי הקמת קדימה, ברפורמות שנועדו לצמצם את סמכויות בית המשפט העליון ולהשפילו מגביר את החשש כי כוונתם לאפשר לשלאף ולדומיו חופש פעולה בישראל ללא מורא החוק והמשטרה, והחלשתה של ישראל מבפנים. כשם שהם השחיתו את תהליך השלום, כך הם ישחיתו את תהליך הרפורמות הנחוץ לדעת רבים בסדרי הממשל והמשפט בישראל.
פרשת רמון – העמדתו למשפט של משנה לראש ממשלה על כי נישק בעל כורחה קצינה בצה'ל בלשכת ראש ממשלה בפתח דיון חירום בפרוץ מלחמת לבנון-- היתה הסימן הראשון לחשיבות העליונה שממשלת אולמרט העניקה להצרת מערכת המשפט בישראל. הממשלה העניקה גיבוי מוחלט לשר העבריין, ומייד אחרי משפטו חזר לתפקידו, וכיום הוא מנהל ככל הנראה את ערוץ השיחות הסודי עם הפלסטינים. יחד עם ליברמן היה רמון הרוח החיה מאחורי הקלעים בהקמת קדימה. ערב "המפץ הגדול" – פילוג הליכוד והקמת קדימה, הוא וליברמן נועדו עם שלאף בתורכיה ודנו בהתפתחויות הצפויות בישראל. [65]
ערב כניסתו לממשלה פרסם ליברמן את תוכנית "הפרדת הרשויות" שלו שעיקרה שכל הרשויות- המבצעת, המחוקקת והשופטת, תעמודנה כל אחת בפני עצמה. ליברמן פירט את הפרדת הרשויות - המבצעת והמחוקקת, אבל לא דיבר על הרשות השופטת, ולא בכדי. כאשר רמון – בעל בריתו של ליברמן - מונה לשר המשפטים הוא לא הסתיר את כוונתו להתערב במינויים של שופטי בית המשפט העליון וכמו כן תמך בהקמת "בית משפט לחוקה", כלומר: טריבונל של פוליטיקאים מעל בית המשפט העליון. אחרי שהסתבך בפרשת הנשיקה לחיילת, מונה מאיר שטרית במקומו, והוא מינה מייד את השופטת התקיפה דורית בייניש לנשיאה, בניגוד לדעתו של רמון, ושל ראש הממשלה אולמרט. יש רמזים כי המשטרה היתה מודעת לסכנה, ובשולי פרשת הנשיקה אמרה קצינת המשטרה הבכירה, תנ'צ מירי גולן, לחיילת המתלוננת- את רוצה שאיש כזה ימנה שופטים? [66] אולמרט הדיח את שיטרית ומינה את צפורה לבני במקומו, תוך תהיות במערכת הפוליטית ובמערכת המשפטית לגבי ניקיון מניעיו. [67] העיתונאי דן מרגלית, ממקורביו הידועים של אולמרט כתב במעריב [68] "יש משמעות להדחתו של מאיר שטרית מפני ששטרית נוהג כבוד בשלטון החוק ובבית המשפט העליון ובמורשת אהרון ברק שדורית בייניש היא ממשיכת דרכו... דחיקת שטרית היא התרסה פוגענית של אולמרט כלפי בית המשפט העליון ושלטון החוק. למה? הוא יודע למה." השופטת בייניש עצמה נזקקה להעיר במורת רוח על החלפתו של שיטרית [69] עם מינויה של ליבני לשרת המשפטים היא לא אישרה מינויי שופטים מטעמה של השופטת בייניש, עניין שבימים כתיקנם הוא עניין שבשגרה. [70]
העימות בין קדימה (בניגוד לשטרית, לבני תוארה כ"לעומתית כלפי בית המשפט העליון" [71]) לבין שלטון החוק הולך ומתברר.
לימים מינה אולמרט את פרופ' פרידמן לשר משפטים, אשר התחיל במסע של ריסוק כבודו וסמכויותיו של בית המשפט העליון. [72] יש כאן מאבק בין שחיתות פוליטית לבין בתי המשפט. ניתן להסביר זאת כעניין ברור של פוליטיקאים מושחתים המנסים לאיים על מערכת שלטון החוק. זה לא עניין של מה בכך, אבל החשד עלול להיות כבד יותר- ריסוק שלטון החוק בישראל הוא התגמול עבור השוחד שקיבלו הפוליטיקאים בישראל משלאף, וגרוע מזה—מערפאת.
למעשה, "הרפורמות" המקוריות של קדימה היו מרחיקות לכת בהרבה: הן דיברו גם על ביטול או צמצום רשות השידור העצמאית [73], וככל הנראה זאת היתה תכלית מינויו של ווייסגלאס, כיו'ר בזק בערוץ חדשות ב"יס". אבל הסתבכויותיה של הממשלה לא איפשרו את הפנית האנרגיה לאפיקים מרחיקי לכת אלה, [74] וגם ווייסגלאס נאלץ לעזוב את בזק בגלל פרשיות כאלה ואחרות.
אין צורך לפרט שרעיון "הפרדת הרשויות" עומד בסתירה לעקרון "האיזונים והבלמים" העומד בבסיס המשטרים הפוליטיים במערב.
הקשר בין חוגי שלאף הישראלים לעמיתיהם הפלסטינים הולידו בקרב העמיתים ישראלים את הרצון לחקות את דגם הרשות הפלסטינית לישראל: עיקור המשטרה, מערכת משפט פוליטית, היעדר ביקורת פנים, תחנת שידור ממשלתית ולא ציבורית, וסילוק עובדי מדינה ישרים מן המערכת הציבורית. [75]
השחתת המערכת הפוליטית בישראל היתה רק חלק ממסכת רחבה יותר, ועיקרה ניסיונות של החדרת העולם התחתון לתוך המערכת הפוליטית, המשטרה, וכמובן המאמץ המרוכז להחדיר פוליטיזציה למערכת המשפט.
עומרי שרון היה הממונה על הצפת מרכז הליכוד בגורמי עולם תחתון כמו משפחת אלפרון, ו"עבריינים לשעבר" כמו שלומי עוז. [76] הוא גם עמד מאחורי פרשת פריניאן שהשפיעה על מינויו של מפכ'ל משטרה. [77] השאלה החמורה כאן היא לא רק חלקם של גורמי שלטון בהשחתה מכוונת של המערכת הישראלית, שהיא כשלעצמה שאלה חמורה, אלא אם עשו זאת כחלק מן התגמול לשוחד שקיבלו מערפאת. [78]


השתלטות על יחסי ישראל ארה'ב, והובלת ישראל לנסיגה לקווי 1947

למינויו של ווייסגלאס לראש לשכת שרון נודעה חשיבות נוספת ברמה אסטרטגית, כאשר שרון הפקיד בידיו את הקשר עם ארה'ב, כלומר: הקשר עם בעלת הברית האסטרטגית של ישראל נשאר בידי אנשי שלאף מן החוג המקורב ביותר. בעוד הקשר של ווייסגלאס הוביל את ישראל לנסיגה מלאה מעזה, הקשר של ליברמן היה עלול להביא אותה לנסיגה לקווי 1947 (תוכנית "ההפרדה מערביי ישראל" של ליברמן. התוכנית הזאת מדברת על הפרדה בין היהודים והערבים במשולש ובגליל). בכך יבוא לידי מיצוי תוכנית ערפאת המקורית, ששלאף היה כלי הביצוע העיקרי שלה, אבל בסופו של דבר ליברמן לא הצליח לתפוס את מקומו של ווייסגלאס. מבחינת שלאף זה לא היה קריטי מכיוון שוייסגלאס כבר פתח לו את שערי וושינגטון.
סכנת החזרה לקווי 1947 טמונה גם ברעיון "המעבר הבטוח" שאמור לחבר את עזה לגדה כמסדרון אקס-טריטוריאלי שישראל אמורה להעניק לפלסטינים ללא תמורה. זה סיכום אומלל מראשית הערוץ הסודי באוסלו. ישראל היתה אמורה לבטל אותו, אבל מסיבות לא ברורות הדבר לא נעשה. הרעיון חזר ועלה באופן מתמיה בינואר 2007 על ידי אהוד ברק, אחרי ששבס שיכנע אותו לחזור ולהתמודד על תפקיד שר הביטחון. יתר על כן, ברק דיבר על חלוקת הארץ על פי הדמוגרפיה, רעיון קרוב מאוד לליברמן. הוא אמר: "הפתרון הוא שתי מדינות לשני עמים עם גבול ברור על בסיס דמוגראפי, ומדינה פלסטינית ויאבילית, עם מעבר חופשי בין שני חלקיה" [79] . הוא לא דיבר על חילופי שטחים, או תמורה מהותית לישראל תמורת המעבר הבטוח, אלא רק ה"וויאביליות" של המדינה הפלסטינית, מה שמקרב אותנו לגבולות 1947-כלומר: צירוף הרעיונות של מעבר בטוח טריטוריאלי והעברת שטחי המשולש והגליל למדינה הפלסטינית מקרב אותנו מאוד לגבולות 1947. המאמץ המרוכז להביא כוחות בינלאומיים לשטחי הרשות הפלסטינית אחרי נסיגת ישראל מקרבים אותנו לדרישות ערפאת של בינאום הסכסוך.
עו'ד אסי שריב, שהגיע ללשכת ראש הממשלה שרון ממשרדו של ווייסגלאס [80] מונה לקונסול הכללי בניו יורק- מועמד יחיד שלא מסגל הדיפלומטים המקצועיים של המשרד – מינוי שגם הוא יכול להיחשב כמקדם את האינטרסים של שלאף בארה'ב. אם זאת יש לציין כי לא ידוע שאכן מילא בפועל תפקיד כזה.
קשריו המיוחדים של ווייסגלאס עם אליוט אברהמס ידועים. אם כך, בזכות קשריו הישראליים-פלסטיניים קיבל מרטין שלאף מעמד בקרב מקבלי ההחלטות בוושינגטון. לימים נעשה ווייסגלאס מקורב לחיים סבן. הקשר הזה פותח לשלאף צוהר גם למפלגה הדמוקרטית. בתוקף תפקידו של ליברמן כשר לאיומים אסטרטגיים הוא היה אמור להחליף את ווייסגלאס כמייצג האינטרסים של שלאף בוושינגטון. הוא יצא לפגישות היכרות עם הממשל האמריקני, אבל בסופו של דבר הוא לא המריא לרמה של ווייסגלאס.
AI&PIISRAEL


Разработано LiveJournal.com